The Thirtieth Day

We held a memorial for Asher in our synagogue on the evening following the thirtieth day after his funeral: the shloshim. That was on February 7. About 150 people attended. Our close friend, the composer Stephen Horenstein, played a piece of his own on tenor saxophone to open the evening. I spoke, my wife read poems out loud that people had sent us or read during the previous month, our surviving son spoke, we screened two short films that Asher had made when he was studying film-making at the Sam Spiegel School, and we served splendid food cooked by Aliza Press, a gourmet caterer who is also a friend of ours and knew Asher well. She told us that the highest compliment she received during the evening was that the food tasted as if Asher had prepared it.

Our son and I decided to speak in Hebrew, even though there were some people there who don't know Hebrew. It seemed right. Asher was very Israeli.

As I did with the eulogy I gave for Asher, I'll post the Hebrew text and then explain what I said gradually.

דברים שאמרתי בטקס לכובד ה"שלושים" של אשר ז"ל

אין הבט של חיינו יותר מתסכל ויותר מבהיל מנזילות הזמן. העבר מתפורר ומסתלף בזיכרונותינו – ונשכח, נעלם. ההווה חולף יותר מהר מחרף עין. העתיד הוא רק אשליה, תוצר של דמיוננו. אי אפשר לדעת מראש מה יקרה או לסמוך על מה שאנחנו מצפים.

לכן יש לבני אדם צורך כפייתי לקבוע מועדים, לתקוע יתדות ברצף הזמן. אנחנו רוצים לאחוז בזמן, לשלוט בו. לצורך זה אנחנו קובעים זמנים ומועדים – אבל הכל מלאכותי – הכל נובע מהצורך שלנו לא ללכת לאיבוד בתוך מערבולת הזמן.

היהדות מתמחה דווקא בחלוקת זמן, בקביעת זמן, בקידוש הזמן. היום הוא ה"שלושים" לקבורתו של בננו היקר אשר. אנחנו חייבים להעניק חשיבות למספר הזה של ימים שעברו, למרות שאנחנו יודעים שזה לגמרי שרירותי.

עברנו תקופות שונות מאז אמצע חודש אוקטובר, כשאשר עזב את העיר ניו-יורק ונסע לפרו:

במשך קרוב לשלושה שבועות קיבלנו דואר אלקטרוני ממנו באופן רציף, תיאורים מלאי התלהבות של חוויותיו, מלווים בצילומים מרתקים ויפים.

אחר-כך עברו כשבועיים כשציפינו לשמוע ממנו ביציאתו מקניון קולקה. ובעצם בזמן זה ככל הנראה הוא כבר היה מת, אבל לא ידענו.

אחר כך התחילה תקופת הדאגה, החיפושים, האי-וודאות, המאמצים האדירים לאתר אותו ולהציל אותו.

אז עבר תקופה של כמעט שבוע מזמן גילוי גופתו עד להבאתו לישראל לקבורה, ימים קשים של סידורים ופעילות נמרצת, ימים של מתח נפשי וחוסר אונים.

אז באה השבעה: זמן מיוחד בו תמכו בנו חברינו המסורים ואין מילים בפי להודות לכל אלה שעזרו, שביקרו, שניחמו. זה היה מרגש וחשוב: הוכחה לנו שלמרות השכול, יש בעולם אהבה רבה.

ועכשיו אנחנו מסמנים את סוף השלושים, כאילו זה הסוף של משהו. אבל אנחנו יודעים שזה אינו הסוף.

אנחנו יודעים שהחור הכאוב שנקרע ברקמת חיינו יישאר לנצח – לנצח לפחות במונחים אנושיים, בקנה מידה של חיי קרוביו המתאבלים של אשר – אני ויהודית, עדן ועופר, בעז וחנה, כל חבריו וחברינו, כל מי שיזכור אותו עד סוף חייהם.

מעכשיו אנו אמורים לחזור לחיינו הרגילים. אני כבר אינני מחויב לומר קדיש, אנחנו יכולים לשמוע מוזיקה ולהשתתף בשמחות. אבל יש בי משהו שאינו רוצה לחזור לחיי הרגילים, יש בי משהו הרוצה להמשיך להתאבל עוד תקופה ארוכה. לכן אולי טוב שמנהגי האבל של היהדות מכריחים אותי לחדול.

יהי זכרו של אשר זאב בן יעקב משה ויהודית ברוך.