Mourning Time

The funeral took place on Tuesday, January 8, 2007, at 5:30 in the afternoon, at the Giv'at Shaul cemetery in Jerusalem. Ever since we realized that Asher had disappeared, I imagined myself standing in front of a crowd of mourners and speaking to them about Asher. That is, when I wasn't imagining some happy turn of events that would impossibly have left him alive and even well. I was incapable of imagining the difficulty and pain of the actual event.
My wife, his mother spoke, in English, about the way Asher viewed his work as a chef: to serve food with love, with love for the people he was serving and with love for the food he had prepared and was serving. I spoke in Hebrew. Then our eldest daughter's friend spoke on her behalf - our daughter lost her voice that morning. A devoted friend of ours, an artist who had been very close to Asher, also spoke, and then our son-in-law, who had gone to Peru and searched for Asher with the High Mountain Police of Arequipa, spoke briefly about the heroism of the men who were the ones who recovered his body in driving rain, risking their lives to climb down a steep cliff on ropes and bring Asher up.
I'm going to paste in the words that I said about Asher in Hebrew here. Later I will probably translate them.

מסגרות לא התאימו לאשר
גם בצורת המוות שלו הוא חרג מכל מסגרת
אדם כשרוני ביותר
מרדן לא קטן
התבגר מאוד בתקופה ששהה בניו יורק
זה דבר כאוב מאור עבורי
הוא היה בנקודת מפנה בחייו
הוא הבהיר לעצמו את ערכיו ואת סדר העדיפויות
ציפיתי להפתעות טובות ממנו
אדם אמיץ
לא בחל בסיכונים
מהיר החלטה ומהיר פעולה
אדם מסובך
אישיות קיצונית
נוכחות כובשת
למדתי המון מאשר
אולי הלקח החשוב ביותר שלמדתי ממנו הוא שכשאר המסגרות אינן מתאימות לאדם, לעתים קרובות האדם צודק ולא המסגרות
למדתי הרבה גם מן התקופה הקשה בין הרגע שהבנו שהוא נעדר עד לרגע שמצאו את גופתו
פטירתו קרעה חור גדול בחיינו
בחיי המשפחה הקרובה
בחיי הקהילה שלנו
בחיי רשת ענפה של חברים

בברכות השחר אנו קוראים

"המכין מצעדי-גבר"

יהיה לי קשה מאוד לקבל בהכנעה את הברכה הזאת